עקרון השיפוי 

עקרון השיפוי מהווה את אחד מעקרונות היסוד של דיני הביטוח.

כאשר נשוא הביטוח הוא נכס וזה ניזוק, אפשר שגובה תגמולי הביטוח ייקבע על פי הנזק שנגרם לנכס עצמו, אך אפשר שגובהם ייבחן על פי הנזק שסבל המבוטח או המוטב כתוצאה מהנזק לנכס.

לא תמיד הנזק לנכס והנזק למבוטח חד הם. כך לדוגמא אם המבוטח הוא שוכר של דירה וזו נהרסה, נזקו של השוכר אינו חופף את מלוא שווי הדירה.

עקרון השיפוי קובע כי חובת המבטח מגעת רק כדי נזקו של המבוטח. כך קובע חוק הביטוח במפורש כי "בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב...".

עקרון השיפוי לא אומץ בנקל בחוק הביטוח, אלא לאחר מאמצי שכנוע ממושכים מטעם חברות הביטוח.

בנוסח המקורי של הצעת חוק הביטוח, אדם היה רשאי לבטח נכס אשר אינו שייך לו, ולזכות בשיפוי על אף שלא נגרם לו כל נזק, או לזכות בשיפוי בשיעור החורג מן הנזק שנגרם לו.

בפיצוי כזה היה כדי להעשיר את המבוטח. זאת בניגוד למטרת הביטוח, היא השבת מצבו לקדמותו.

רק לאחר מאבק עיקש מצד חברות הביטוח, הוספו לנוסח החוק מלים אשר שינו את ההסדר שהוצע במקור. שינוי זה הכניס לחוק באופן מפורש את עקרון השיפוי, לפיו המבוטח לא יוכל לקבל ממבטחו, תגמולי ביטוח העולים על נזקיו.

על רקע כל אלה מפליא לראות את חברות הביטוח מתקוטטות ביניהן בבית המשפט העליון ובלהט הוויכוח, מאמצות טיעונים, היוצרים לטובת ציבור המבוטחים, את אחד התקדימים החשובים בתחום הביטוח, תקדים המבטל למעשה את עקרון השיפוי עליו נאבקו חברות הביטוח כה רבות בעת לידתו של חוק הביטוח.

שני מעשים שהיו כך היו:

מכונת טוויה נפלה מעל גבי משאית.

בעל מכונת הטוויה היה מבוטח בחברת הביטוח סיגנא. בעל המשאית היה מבוטח בחברת הביטוח מגדל.

במקרה השני פרצה שריפה במפעל לעיבוד חוטים.

בעלי החוטים היו מבוטחים במגדל. בעל המפעל היה מבוטח בחברת הביטוח מנורה.

בשני המקרים התעוררה בין המבטחים השאלה אם מבטח ששילם למבוטח שלו את מלוא תגמולי הביטוח זכאי לקבל השתתפות בתגמולי הביטוח מהמבטח האחר, אף על פי שבכל אחת מהפוליסות המבוטח הוא אדם אחר.

מחלוקת זו הגיעה כאמור לבית המשפט העליון ונדונה בפני הרכב השופטים תאודור אור, מישאל חשין ואהרן ברק.

ההתעקשות להביא להלכה מחייבת לפיה ביטוח כפל חל גם במקרה של מבוטחים שונים, אין בה, למעשה, כל חשיבות לחברות הביטוח. הלכה כזו עשויה במקרה אחד לזכות את המבטח המסתמך עליה. במקרה אחר הלכה זו עלולה לעמוד, לאותו מבטח, לרועץ.

עמדת חברת הביטוח מגדל עצמה, בתיק אחר, הייתה כי ביטוח כפל חל רק במצב של מבוטחים זהים. עובדה זו לא נסתרה מעיניהם של שופטי בית המשפט העליון. אולם, בניגוד למקרים אחרים של עמדות סותרות מטעם אותה חברת ביטוח, הם סירבו לראות בכך חוסר תום לב.

את לבם של שלושת השופטים שבו טיעוניה המשובחים של מגדל דווקא בתיק שהובא בפניהם. בטיעונים אלה הוכה עקרון השיפוי, עליו נאבקו חברות הביטוח כה רבות. כלשונם של השופטים, "עמדתה של מגדל בהליך שבפנינו מניחה, כי על פי חוק הביטוח, המחזיק בנכס אמנם יכול לבטח את אינטרס הבעלים בנכס, באופן שיחייב את חברת הביטוח לשלם למחזיק תגמולי ביטוח בגין נזק שייגרם לאינטרס של הבעלים, אשר חורג בהיקפו מן הנזק שנגרם למחזיק.

בכל הנוגע למחלוקת הנוגעת לביטוח הכפל, מסכים השופט אור, כי שיקולים שמקורם בדיני היושר מצדיקים לחייב את המבטחים, האחד כלפי רעהו, להשתתף בתשלום תגמולי הביטוח, הן כאשר קיימת זהות בין המבוטחים (בעלי הפוליסות) או בין המוטבים, והן כאשר לא קיימת זהות בין המבוטחים או בין המוטבים.

השופט מונה את שלושת השיקולים המחייבים את החלת דין ההשתתפות בכל המקרים:

(1) שיפוי על ידי מבטח אחד משחרר את המבטח האחר מאחריות. לכן ראוי שהמבטח האחר ישא בחלק יחסי צודק של החיוב.

(2) אם לא תוכר זכות ההשתתפות, קיים חשש, כי חלוקת הנטל בין המבטחים תיעשה על פי שרירות לבו של המבוטח שיבחר אל מי מהם לפנות. כאן טמון פוטנציאל לקנוניה אפשרית בין אחד המבטחים למבוטחו כדי שהחיוב יוטל רק על המבטח האחר.

(3) כל אחד מן המבטחים קיבל פרמיה עבור פוליסת הביטוח בה נקשר. שחרורו מכל חבות, אף שאירע מקרה המכוסה על ידי הפוליסה, כבלתי צודק.

בשלב זה מבחין השופט כי החלת דין ההשתתפות בכל המקרים סותרת למעשה את עקרון השיפוי שאומץ בחוק הביטוח והמהווה, כאמור, את אחד מעקרונות היסוד שלו.

על פי הוראות חוק הביטוח, מסביר השופט, כאשר מחזיק בנכס עושה ביטוח רכוש, ואינו מוסיף במפורש בפוליסה את הבעלים כמבוטח או כמוטב, חברת הביטוח של המחזיק חייבת לשלם רק בגין פגיעה באינטרס של המחזיק. היא אינה חייבת לשלם בגין הפגיעה באינטרס של הבעלים, שכן זה אינו המבוטח או המוטב.

במצב כזה, אף אם הבעלים ביטח גם הוא את הרכוש, לא נוצר לכאורה מצב של ביטוח כפל, שכן לא נוצרת חפיפה כלשהי בין הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה של הבעלים, לבין הפוליסה של המחזיק. כל אחת מחברות הביטוח מפצה עבור אינטרס אחר.

אף על פי כן, וחרף הוראות החוק, מאמץ השופט אור את עמדתה של מגדל, ופוסק כי מחזיק בנכס רשאי לבטח גם את אינטרס הבעלים בו. בקרות מקרה הביטוח יהיה המחזיק בנכס זכאי לקבל (כנאמן של הבעלים) תגמולי ביטוח גם עבור הפגיעה באינטרס של הבעלים, ואפילו תגמולי ביטוח אלה עולים על נזקו הממשי.

לדעת השופט אור, הוראות חוק הביטוח בסוגיית עקרון השיפוי אינן הוראות כופות (קוגנטיות). הצדדים להסכם הביטוח רשאים להתנות עליהן.

במצב כזה, מודה השופט, היקף חבותה של חברת הביטוח, בניגוד למה שעולה מפשוטן של הוראות החוק, לא יהיה מוגבל לנזק שנגרם למחזיק. על חברת הביטוח יהיה מוטל לשלם בנוסף גם שיפוי בגובה הפגיעה באינטרס הבעלים בנכס.

גישה זו נועדה גם להגשים את הציפיות הסבירות של מי שהתקשר בהסכם ביטוח עם חברת הביטוח. ציפייתו הסבירה של המחזיק, כמו גם זו של חברת הביטוח, היא כי ישולמו תגמולים בגובה מלוא הנזק שנגרם לאינטרס הבעלים.

זאת ועוד, גובה הפרמיה המשולמת נקבע על פי שוויו של אינטרס הבעלים בנכס. חברת הביטוח גם מודעת לכך שמי שכרת עמה את הפוליסה אינו הבעלים אלא המחזיק בנכס. לפיכך אם רצונה של חברת הביטוח לא לשלם את הנזק שנגרם לבעל הנכס, עליה להתנות בפוליסה בבירור, באופן שלא ישתמע לשני פנים, כי אין בכוונתה לכסות אינטרס זה. אם לא עשתה כן, היא תישא בשיפוי גם בגין הנזק שנגרם לאינטרס זה.

כעת פונה השופט לבדוק את השאלה אם בשתי פוליסות הביטוח שנידונו בפניו ואשר הוצאו למחזיקים בנכס (בעל המשאית ובעל המפעל) מכוסה גם אינטרס הבעלים של הנכס (השווי המלא של מכונת הטוויה והחוטים).

מתוך הפוליסה של מנורה עולה, קובע השופט, כי חברת הביטוח הייתה ערה לכך שבעל המפעל לעיבוד חוטים מחזיק כמלאי עסקי בחוטים של צדדים שלישיים כחלק שיגרתי מעיסוקו. מן הפוליסה עולה, כי לא הייתה כל כוונה להגבילה לאינטרס המחזיק, הוא בעל המפעל בלבד. מקרה הביטוח אינו מוגדר כנזק שנגרם לבעל המפעל כתוצאה מפגיעה ברכוש המבוטח, אלא כנזק שנגרם לרכוש המבוטח עצמו.

על פניה, מוצא השופט, גם הפוליסה שהוצאה לטובת בעל המשאית בסיגנא היא פוליסת ביטוח רכוש, המכסה את אינטרס הבעלים במכונת הטוויה שהובלה על המשאית. פוליסה זו מתייחסת, על פי לשונה, ל"רכוש בהעברה". אין בה כל סייג, המגביל את חבות חברת הביטוח לנזקים שייגרמו לבעל המשאית כתוצאה מן הנזק לרכוש. הפוליסה, בפשטות, מכסה כל אבדן או נזק לרכוש בעת העברתו.

השופט חשין מצטרף לדעתו של השופט אור ומוסיף כי עיקרון זה של עשיית-עושר, נמנה עם אבני-היסוד במשפט. אין אתר פנוי מיניה. "לא ננוח ולא נשקוט עד שהעושה עושר ולא במשפט נוציא את בילעו מפיו".
רק הוראה חד-משמעית בחוק יש בה כדי לדחוק את רגליו של עקרון-התשתית.

השופט ברק הביע את הסכמתו לפסק הדין של השופט אור ולהערותיו של השופט חשין.

בשולי הדברים מוסיף השופט אור, כי תוצאת פסק דינו מאפשרת כנראה גם זכות תביעה ישירה של בעל הנכס ישירות כלפי חברת הביטוח, אף על פי שבעל הנכס לא רשום בפוליסה כמבוטח או כמוטב. אך הוא משאיר נקודה זו ללא הכרעה להזדמנות הבאה.

בסופו של יום, הזוכה האמיתי בהתקוטטות המיותרת שבין חברות הביטוח הוא מי שלא היה שותף כלל לדיון-ציבור המבוטחים. עקרון השיפוי הסטטוטורי בוטל למעשה. בדיון הבא שיתקיים בין מבוטח למבטחו יוכל הראשון לצאת עם פיצוי הגבוה מנזקו הממשי, אלא אם כן חברות הביטוח יפעלו כעת לשינוי נוסח פוליסות הרכוש ויקימו לתחייה, בתוך הפוליסות בצורה מפורשת את עיקרון השיפוי.

(תיקים מאוחדים: רע"א 3948/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ ג ד מנורה חברה לביטוח בע"מ ורע"א 5449/97 מגדל חברה לביטוח בע"מ ומנופי אבי בע"מ נגד סיגנא חברה לביטוח בע"מ ניתן ביום 4.4.2001)

מסמך 218